כתבה זו מערערת על התפיסה המיושנת בישראל באשר לתפקיד המיסעה.
(המיסעה היא חלק הדרך המיועד לרכבים, כלומר החלק “הכבישי” של הדרך).
בשנים האחרונות ישנה לשמחתי מודעות גוברת לצורך בטיפוח והרחבת המדרכות שברחובות, אחרי שנים רבות בהן המגמה הייתה הרחבה של שטחי האספלט ברחוב לצורך תוספת נתיבי נסיעה ומקומות חניה.
המודעות הזו יצרה מהפכה שטרם הושלמה ברחובות העירוניים בישראל.
הייתי שמח מאוד לראות גם עדכון של התפיסה באשר לחלוקת השימושים בתחומי הכביש שברחוב.
הכביש שברחוב נתפס בעיני כולם כנתיב זרימה של התנועה הממונעת.
מונח ה”זרימה” מקובל מאוד בז’רגון ומעיד על כך ששחלקה התנועתי של המיסעה מקבל מעמד של שחקן יחיד בזירה.
סליחה, הוא אחד משני שחקנים בודדים בזירה, תנועה ו..חניה.
אז מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שיש עוד פעילות על המיסעה, לא רק תנועה וחניה.
כל הנוסע מתישהו עוצר: בכביש לא רק נוסעים או חונים, אלא גם עוצרים!
אנחנו למודי-פקקים, גודשי תנועה ומפגעים בכביש, ולכן מטרת העל שלנו היא להזרים את התנועה. כך יצא שכבישי העיר תוכננו משך עשורים עבור תנועה זורמת. הפעולות האחרות בכביש נשכחו.
אי לקיחה בחשבון של תפקידי הכביש האחרים לא מונעת אותם או מצמצמת אותם, אלא רק מייצרת חיכוכים ובלאגן שמזיקים לכל המשתמשים בדרך.
מהם השימושים האחרים פרט לזרימת תנועה וחניה שלא נספרים?
- הורדה והעלאת נוסעים מרכבים פרטיים
- הורדה והעלאת נוסעים מרכבי הסעה שאינם תחבורה ציבורית
- הורדה והעלאה של תלמידים (משמשים ככאלה רק בשעות התחלה וסיום הלימודים)
- פריקה וטעינה של סחורות
- שהיית מוניות
- שהייה של רכבי חירום / פיקוח / תחזוקה
- חניה קצרת מועד של רכבים שיתופיים
כל העצירות הנ”ל מצויות במה שנקרא “התחום האפור”
האיזורים הנגישים ביותר עבור רכבי ההסעות הם מפרצי האוטובוס שנחסמים דרך קבע.
ומכיוון שאף אחד לא חשב על מקום ייעודי לרכבי הסעות, לא נותרת לנהגי ההסעות ברירה אחרת, אלא לחסום מפרצי אוטובוס, מה שמקשה על משתמשי התח”צ וגורם להם לפספס אוטובוסים.
גם מוניות, רכבי הסעות נכים וסתם רכבים פרטיים שאוספים נוסעים מוצאים את מפרצי תחנות האוטובוס כהזדמנות יחידה לעצור, בהיעדר איזורי עצירה מתאימים:
מוקדים עם תנועה רבה כמו מרכזי מסחר ותעסוקה זקוקים להרבה שטחי עצירה על הכביש, פשוט כי תנועת המבקרים בהם גדולה מאוד. בת”א, כל מוקד כזה מוקף בערימת רכבים שהם הביטוי החזותי המדוייק ביותר למילה בלאגן.
תחנות הרכבת בישראל הן תמיד דוגמא טובה למקום שמצריך איזור העלאה והורדת נוסעים, שברוב המקרים לא קיים:
וגם סתם מדרכות נחסמות כשאין איזור ייעודי לפריקה וטעינה:
שינוי תרבותי
הותרת העצירות ב”תחום האפור” היא דבר קטן שמייצר השפעה גדולה על התרבות שלנו, מציאות המכונה לרוב “ג’ונגל”: התנאים לקטטות, עימותים עם פקחים, חוסר אמון בממסד ובוז כללי למערכת ולסביבה.
הצורך להישען על טובות-אישיות, תחנונים, קומבינות או במקרה הרע איומים ואלימות.
אגב:
תלות היתר ביחסי-אנוש שייכת לחלקים הלא טובים של העולם.
במקום “להסתדר עם הפקח” צריך לייצר מציאות של חוקים ברורים לכל, הוגנים ופשוטים לאכיפה.
הטיבו לתאר את המצב הנוכחי:
פה ושם יש יוזמות מקומיות, אבל זה לא מספיק
רשויות שונות מצאו פתרונות סימון שונים למקומות שונים, ויוצאות כ”מבצעים” שונים להסדרת הנושא.
הנראות החזותית של איזורי העלאה והורדת תלמידים שונה לחלוטין מרשות מוניציפלית אחת לשנייה (לעיתים המרחק בינהם הוא דקה נסיעה) וכך הנהג מפספס את המסר, ואין הרבה משמעות לסימונים.
דוגמא לאיזור הורדה והעלאת תלמידים בסמוך לבית ספר בתחום עירית ת”א:
בעיריית ראשל”צ הסמוכה, בחרו לייצג את איזורי העלאה והורדת התלמידים בצבע אחר:
לאחרונה הופיעו בת”א שתי דוגמאות ראשונות לאיזורי עצירה / חניה שממותגים באופן מוקפד בהרבה מכל מה שנראה כאן קודם:
1.חנית הרכב השיתופי “אוטותל”:
2. ניסוי אזורי עצירת מוניות ואיזורי פריקה וטעינה ברח’ שינקין.
הניסוי הזה היה מעודד אותי לו היו מרחיבים אותו לשאר העיר. כרגע נראה שזה ביצוע חד פעמי שייעלם:
הפיתרון המוצע – קביעה ותקינה של אזורי עצירה
צריך לייצר “מילון” של איזורי עצירה לפי תקנים ברורים ומנוסחים, ולא להסתפק באילתורים שונים ממקום למקום, או גרוע מכך, להסתפק בכך שאנשים “יסתדרו באדום-לבן”.
כל אחד מסוגי איזורי העצירה צריך להיות מיוצג ע”י סימון וצבע מוסכמים, אחידים בין כל הרשויות המוניציפליות.
המחשה מהירה בפוטושופ:
הביטוי הגרפי בשטח צריך להיות סימון על הקרקע, ואסור להסתפק בתמרור:
מכל הדוגמאות שהעליתי, הדוגמא הנפוצה ביותר בעולם היא ההקצאה הייעודית לאיזורי העלאה והורדת נוסעים. אחד מהשמות הנפוצים לאיזור זה הוא “Kiss & Ride” (נשק וסע) שמטיב לתאר את הפעולה.
כמה דוגמאות לסימונים שהוטמעו בעולם לאיזורי נשק וסע:
