כמי שמתכננים סדר, האילתוריות הישראלית כל הזמן עומדת מול עינינו.
זו לא תופעה שולית ולא תקלה מקומית — זו המציאות. והיא מכתיבה כאן כמעט כל דבר: איך מרחבים נראים, איך מערכות מתנהלות, ואיך אנשים כאן חושבים.
אנחנו עובדים בתוך זה, נתקלים בזה, ולומדים את זה כל הזמן.
ואם האילתוריות כל כך נוכחת בחיים המקצועיים שלנו, שווה לעצור ולשאול: מאיפה היא בכלל נולדה?
מדובר בתופעה שכל כך משפיעה על חיינו, שגם חוקרים ואקדמאים בישראל עסקו בה לאורך השנים. (לדוגמא: שארקנסקי, א’ וזלמנוביץ’, י’. “אילתור במנהל הציבורי ובקבלת החלטות בישראל.”)
מציאות של הקמת מדינה תחת לחץ
הקמת מדינת ישראל לא התרחשה בוואקום.
היא קרתה תחת תנאים חריגים כמעט בכל קנה מידה: התנגדות חיצונית מתמשכת, מחסור חמור במשאבים, לחץ פוליטי בינלאומי, והכרח לקבל החלטות קיומיות בזמן אמת.
העולם לא עשה למדינה שבדרך חיים קלים.
מעט מאוד תמיכה והרבה מאוד אילוצים.
בתנאים כאלה, גם התכנון הטוב ביותר לא יכול היה להספיק לבדו.
המדינה לא “הוקמה רק באילתור”.
היה תכנון, הייתה אידאולוגיה, היו מוסדות ואנשים עם חזון ברור.
אבל לצד כל אלה, נדרשה יכולת אחרת — היכולת לפעול ברגע האמת, להתעקש, לעשות משהו שלא לימדו אותנו לעשות, לפעול כשהמציאות חורגת מהתוכנית, ולהגיב במהירות לשינויים שלא ניתן היה לצפות מראש.
דוגמה ברורה לכך ניתן לראות במלחמת העצמאות, כאשר על המדינה הצעירה היה לארגן מערך לוגיסטי של צבא ואוכלוסיה תחת מתקפה, מחסור בנשק ותשתיות מינימליות — בכל רגע נדרש פתרון מהיר ומוצלח תוך אילתור מתמיד.
אבל האילתוריות לא מוגבלת להקשרים צבאיים: גם קליטת גלי עלייה גדולים בשנות ה־50 המחישה צורך לפתרונות מהירים ומיידיים — בנייה מהירה, מעברות ותשתיות מהירות. — כדי לאפשר חיים מסודרים למרות המחסור.
אילתור כהישרדות, לא כהעדפה
האילתוריות הישראלית אינה תכונת אופי.
היא תוצר של תנאים היסטוריים קיצוניים, שהפכו את האילתור ממנגנון הישרדותי זמני — לערך תרבותי מתמשך.
זה לא ש“ישראלים אוהבים לאלתר”.
ישראלים נאלצו לאלתר.
אילתור, במובן הזה, אינו העדר תכנון, אלא יכולת לפעול באפקטיביות דווקא כשהתכנון קורס או לא מספיק.
בתוך עולם שממשיך להקשות — ביטחונית, כלכלית ופוליטית — האילתור הפך לכלי שמאפשר לא רק לשרוד, אלא גם להתקדם.
עם הזמן גילינו שהוא מקדם הישגים, פותח חלונות הזדמנויות ומאפשר גמישות.
וכך, משהו שנולד מתוך כורח, הפך ליתרון, ובהדרגה הפך לחלק מהישראליות עצמה.
האילתוריות נולדה כתגובה למציאות חריגה, אך נשארה גם כשהמציאות השתנתה.
היתרונות: יצירתיות וגמישות קיצונית
יש לאילתוריות הישראלית יתרונות ברורים.
היא מייצרת יצירתיות, תעוזה ויכולת תגובה מהירה.
ישראלים יודעים למצוא פתרונות במקום שבו אחרים מחכים לאישור, לתקציב או לתוכנית מושלמת.
בהקשרים מסוימים — יזמות, טכנולוגיה, מצבי חירום — זו יכולת קריטית.
היא מאפשרת תנועה, ניסוי וטעייה, והתקדמות גם בתנאים לא אידאליים.
אבל האילתור גם מזיק לנו
מה שהתחיל ככלי הישרדותי, לא תמיד מתאים למערכות שאמורות להיות יציבות, ברורות ומתמשכות.
יש את הרגע הזה שבו אנחנו הישראלים עוצרים ומביעים תסכול מהבלגן הישראלי. הכול מרגיש כמו כיבוי שריפות תמידי.
התחושה הרווחת של בלגן, עייפות וחוסר אמון במערכות לא נובעת רק מחוסר סדר — אלא מעודף אילתור.
כשהכול זמני, כשהכול מאולתר, וכשכל פתרון נועד “לעבור את עכשיו”, קשה לייצר רציפות ובהירות.
האילתור משתלט על החיים: על המרחב הציבורי, על ארגונים, ועל האופן שבו אנחנו חווים מערכות שאמורות לשרת אותנו.
מקצועות התכנון, העיצוב והשילוט כאילו יובאו לישראל בלי שום התאמה! מה עם האילתוריות?
כאן, לטענתי, מקצועות העיצוב, האדריכלות והשילוט בישראל מפספסים נקודה מהותית.
רובם עדיין פועלים כאילו האילתור הוא חריג — תקלה שיש לתקן — ולא מרכיב קבוע במערכת.
בפועל, הבעיה עמוקה יותר. ישראלים לא באמת מתנגדים לסדר, וגם לא למתודולוגיה. להפך — יש כאן הכרה ברורה בכך שיש “ספר” ושיש דרך נכונה לעבוד לפיה.
אבל כמעט תמיד, בשלב כזה או אחר, חורגים ממנו. לא מתוך זלזול, אלא מתוך צורך. המציאות לוחצת, הזמן קצר, התנאים משתנים — והמתודולוגיה נשארת מאחור.
כאן נוצר הפער: מערכות שמתוכננות לעבוד רק אם כולם נצמדים לכללים, פוגשות תרבות שיודעת — ולעיתים חייבת — לסטות מהם.
במציאות הישראלית, אילתור הוא לא אירוע חד־פעמי.
שימושים משתנים, החלטות מתקבלות בלחץ, ותוספות מאולתרות מצטברות עם הזמן.
אם לא לוקחים בחשבון שהאילתוריות היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית, אין מקום להתפלא שהסדר והאסתטיקה נשחקים במהרה.
אז איך מגשרים על הפער?
במשך שנים הייתי חשוף לפער כמעט קבוע:
הפער בין כוונות המתכננים לבין מה שקורה בפועל בשטח — ואיך הדברים הללו מתוחזקים לאורך זמן.
ראיתי שוב ושוב תכנון טוב נשחק, לא מחוסר מקצועיות, אלא בגלל מציאות אילתורית שלא נלקחה בחשבון מראש.
עם הזמן למדתי את הפער הזה לעומק וגיבשתי דרכים לגשר עליו.
הבשורה היא שיש דרך לאפשר למקומות בישראל להיות אסתטיים, מסודרים וברורים — וגם להישאר כאלה — בלי לדרוש שינוי עומק בארגון.
אחד העיסוקים המרכזיים שלנו הוא לפתח שיטות תכנון שמבינות את האילתוריות הישראלית ומצליחות לייצר סדר, בהירות ונראות שמחזיקים לאורך זמן, גם בתוך מציאות משתנה.
מדובר בתכנון — וגם בתכנון של ההזדקנות של התכנון עצמו.
זה גם תכנון של מנגנונים שמתרגמים החלטות על שינויים במרחב ליישום אסתטי ומדויק:
גם כשהשינויים תכופים, גם כשהמציאות אינה אידיאלית, וגם כשיש אילתור.
אפשר אפילו לומר: לעיתים לא מדובר בביטול האילתור, אלא ביצירת מסגרת שמאפשרת לו להתקיים בלי לפרק את הסדר.
All Set הוא משרד לעיצוב וייעוץ שמביא אנשים להבין טוב יותר את החללים שהם נמצאים בהם.
כך הם מתמצאים מהר יותר, מרגישים וודאות נינוחות ובטיחות, חוסכים זמן ולעיתים גם מקבלים השראה.
במשרד עוסקים הרבה בחקירת הבלגן הישראלי, ומפתחים כלים שמאפשרים לעבוד עם אופן ההתנהלות הישראלי — ולתרגם אותו למרחב מסודר, ברור ומתפקד, למרות הכול.
