בכל פרוייקט שילוט, הדרישה הראשונה של הלקוח היא עיצוב שיהיה מעניין, ייחודי, מיוחד – בקיצור, שלא ישעמם.
אבל יש מסר שכדאי להגיד כבר עכשיו: אל דאגה. לא יהיה משעמם.
לפני שממהרים “להוסיף עניין”
השילוט אינו נשפט בפני עצמו, אלא כחלק מהמארג החזותי שסביבו — בתוך ההקשר שבו הוא קיים. המרחבים בישראל כבר עמוסים מסרים ואלמנטים לעייפה. יש יותר מידיי גירויים. הבעיה אינה חוסר עניין, אלא הצפה של עניין.
ובכל זאת, הנטייה הטבעית היא לראות בשילוט שיעמום – ולמהר ולהוסיף לו עניין.
אבל זה לא עובד. יש כאן בעיה סמויה.
אפקט הבעיה הסמויה – בעיה עמוקה שמפריעה לכולם אך נותרת מחוץ למודעות. במקום לזהות את הגורם האמיתי, מאשימים סימפטום גלוי או גורם משני — בעיקר משום שחסרים הכלים והמסגרות שמאפשרים לחשוף את שורש הבעיה עצמו.
כש”להוסיף עניין” מחבל במטרה
האירוניה:
- השאיפה הראשונה: לעשות משהו מעניין.
- הבעיה הראשונה: עומס חזותי במרחב.
- הפרדוקס: במקום שהשאיפה הראשונה תפתור את הבעיה הראשונה –
היא דווקא מחזקת אותה, מוסיפה עוד עומס. עומס מוביל לבלבול ושעמום.
בתכנון חווית משתמש מצב זה מכונה התנהגות שמחבלת במטרה המקורית (Self-defeating behavior)
מה הפתרון העיצובי הנכון?
זה אולי נשמע קאונטר-אינטואיטיבי, אבל הגישה העיצובית הנכונה היא לא לנסות לעניין, אלא להכיל.
ההכלה לכשעצמה לא מכוונת להיות מעניינת. התכנים מעניינים.
אם התכנים לא מעניינים העיצוב לא צריך לפצות על כך.
לאחר שמתכננים את ההכלה, התכנים לא נוטים לאכזב ביציקת העניין. ככל שעובר הזמן יש השתנויות, החרגות ויש את הסביבה של השילוט שהופכת בעצמה לעמוסה יותר.
ההכלה היא למעשה סוג של תשתית: תבנית עיצובית ובסיס להתבטאות של תכנים שיגיעו בהמשך. היא רגועה, ורסטילית ופתוחת קצה. היא סוג של משעממת.
שילוט טוב הוא שילוט שקט
שילוט הוא דבר שלא צריך לקחת את התשומת לב אלא לייצר קריאות, פרשנות של מקום ואוריאנטציה. המקום כבר מכיל תכנים והתכנים הם אלה שצריכים לספק את העניין.
השילוט אמנם יכול להתקשר לעניין הזה ולדבר איתו בשפה חזותית משותפת אך עליו להישאר מחוץ למוקד. ככזה הוא צריך (סוג של) לשעמם.
השילוט לא צריך לעשות את המקום מעניין יותר, אלא לעזור להפוך את מה שהוא מעניין בפוטנציה – להיות מעניין בפועל.
כך שבאופן עקיף (עקיף מאוד) השילוט עושה את המקום יותר מעניין.
השאיפה הראשונה ל”לעשות אותו מעניין” היא ביסודה שאיפה המפונטזת מהפרספקטיבה של בעלי המקום.
אבל תמיד חשוב להחזיר את המוקד למשתמש, לפרקטיקה – כלומר ל”איך זה יחווה בפועל ע”י המבקרים במקום.”
ואם תשאלו אותם – הם אף פעם לא יתלוננו שהשילוט במקום משעמם, אלא הם יתלוננו שהוא מבלבל והמקום לא מובן.
מתי כן להוסיף עניין?
לצד כל מה שנאמר כאן יש מצבים בהם כן ניתן להזריק עניין באופן מלאכותי:
“ציוני דרך” ומונומנטים: ניתן להוסיף אלמנטים זכירים שמייצרים זהות ואופי עבור מרחבים אנמיים או חזרתיים באופן שמקשה על ההתמצאות.
אלמנטים אלה יכולים להיות דו-מימדיים או פיסוליים ותלת מימדיים, יש להם פרופיל חזותי גבוה, וניתן לזהות אותם מרחוק ולשייך אותם בתודעה למקום מסויים.
וכן – לרוב זה מתקשר למערכת השילוט.
תחום זה משתייך לעיצוב גרפי סביבתי, והוספת עניין נעשית בזהירות ובמינון נכון, באופן שתומך בחוויית המשתמש ולא מתחרה בה.
שילוט מספר סיפור: שילוט כזה נמצא מחוץ למערכת השילוט הפונקציונלית, וחוקי ה-wayfinding חלים עליו רק באופן חלקי. הוא ממלא תפקיד של הצגה, שעשוע או חוויה – לפעמים אף אינטראקטיבית – ומספק בידור ופנאי, במקום לשרת את הניווט הישיר של המשתמש.
תכנון רגוע – אגו בצד.
הדרך לשילוט מעניין היא לא “הוספת משהו מעניין” אלא תכנון טוב של כלי קיבולת לתכנים שיגיעו בהמשך.
תכנון שילוט הוא מקצוע שבו צריך לדעת לשים את האגו בצד, לנטרל הכנסת גחמות או עניין מלאכותי. עיצוב הוא רק חלק מהתהליך, בעוד שהחלק העיקרי הוא תכנון הלוגיקה.
All Set הוא משרד לעיצוב וייעוץ שמביא אנשים להבין טוב יותר את החללים שהם נמצאים בהם.
כך הם מתמצאים מהר יותר, מרגישים וודאות נינוחות ובטיחות, חוסכים זמן ולעיתים גם מקבלים השראה.
