שלטי נגישות נתפסים כמשימה טכנית גרידא: מוסיפים אותם בלי קשר לעיצוב הכולל של מערכת השילוט.
לרוב אפילו לא מעצבים אותם אלא קונים אותם כמוצר מדף, שם הם אפילו לא מעוצבים על ידי גרפיקאים. התוצאה היא פיזור גס של שלטים מכוערים המייצרים רעש חזותי.
הגישה היא שנגישות היא “רע הכרחי”, שצריך לסמן עליה V
הנגישות נתפסת כחובה נוספת: “טוב, יש גם את העול הזה – בוא נוסיף גם אותו.” היא הופכת לשכבה חיצונית, משהו שמתווסף אחרי שהתכנון המרכזי כבר נעשה.
איזה אבסורד: משקיעים במערכות שילוט מסודרות ומעוצבות היטב, אך לידן מוסיפים את שלטי הנגישות כתוספת חיצונית.
התוצאה היא שילוב לא הרמוני, שמרגיש כאילו מגחיך את מערכות השילוט המוקפדות והעדינות על ידי הצבת אלמנטים גסים וגדולים ללא כל הקשר עיצובי.
בואו נחשוב אחרת על הנגישות
אבל למה שהגישה לא תהיה מראש שנגישות היא חלק מהדבר ולא שכבה שמנחיתים?
במקום להתייחס לנגישות כתוספת חיצונית, אפשר לחשוב עליה כבר מהשלב הראשון של התכנון. נגישות תהיה חלק אינטגרלי מהמערכת, מובנית בכל החלטת עיצוב ומסגרת שילוט – כך שהיא לא רק עומדת בתקנים, אלא משפרת את חוויית המשתמש לכלל האנשים, בלי להרגיש “תוספת” או שכבה נפרדת.
לעבור לתכנון שמבין נגישות, במקום תכנון שמציית לנגישות
הרעיון הוא לא רק לעמוד בחוקים או בתקנים, אלא לתכנן מתוך הבנה אמיתית של הצרכים של כל המשתמשים. כשמתכננים מתוך היכרות עם הנגישות, ההחלטות העיצוביות הופכות טבעיות ואינטגרטיביות – השילוט, המסרים והמערכת כולה מותאמים לכולם כברירת מחדל, ולא כתגובה חיצונית או כפייה של דרישות.
נקודת מוצא אחרת
בכלל הגיע הזמן שכבר נגיע לשלב שהגישה תיהיה הפוכה.
במקום ליידע על מצבים נגישים, הנחת היסוד תיהיה שהמקום נגיש, ומערכת השילוט תדווח על מצבים נדירים שאינם מאפשרים נגישות לבעלי מוגבלויות.
דוגמא מפרוייקט גני יהושע:
אפשר גם להשתמש בשפה התקשורתית של נגישות כדי לספק מידע רחב יותר מאשר “כן נגיש” או “לא נגיש”.
דוגמא מפרוייקט פארק חמשת החושים:
דוגמא למצב ההפוך: אי נגישות מדווחת.
שימוש אחר בשפה התקשורתית של הנגישות
All Set הוא משרד לעיצוב וייעוץ שמביא אנשים להבין טוב יותר את החללים שהם נמצאים בהם.
כך הם מתמצאים מהר יותר, מרגישים וודאות נינוחות ובטיחות, חוסכים זמן ולעיתים גם מקבלים השראה.
