מה אנחנו בסה”כ רוצים. להגיע למסוף, להבין איפה הקו שאנחנו צריכים נמצא, לחכות בתחנה עד שיגיע האוטובוס ולעלות עליו.
כל הנ”ל לא קורה במסוף רידינג.
מגיעים למסוף עם כמה רציפים, בהם נטועות בים של אספלט סדוק כמה תחנות מוזנחות, אשר חלקן סככות מוצלות וחלקן תחנות-עמוד עם שילוט בלבד, ללא צל ומקום ישיבה.

המסוף חשוך בלילה וחשוף לשמש ביום. הסככות מציעות 3 מקומות ישיבה, אז כולם יושבים על אבני השפה. כשמגיע אוטובוס, הסיכוי שזה יהיה קו פעיל הוא נמוך. בד”כ מגיעים אוטובוסים, חונים בתחנה בזמן שהמנוע נשאר דולק, ובינתיים מגיע קו האוטובוס לתחנה וקולט נוסעים מאחורי האוטובוס החונה.
לפעמים מפספסים כך אוטובוסים ואם יש לנו מזל, קולט אותנו הנהג, עוצר, ואז עוקפים את האוטובוס החונה ועולים ממרכז הכביש. אני אפילו לא מדבר על נגישות.
השילוט במסוף מטעה לגמרי. אפשר לחטוף סחרחורת מלנסות להבין איפה כל קו עוצר. שלטים סותרים את זה. מחיקות, תיקונים, תחנות שהועברו, תחנות נסתרות בהמשך הרציף וקקופוניה אחת גדולה.
אין שטח מוגדר להולכי רגל במסוף, אין מדרכות. כשיש כאלה הן משמשות לחנית הרכבים של נהגי האוטובוס. אין מודיעין. אין עזרה, יש רק סחבק, ליכלוך ונהגי אוטובוס שעושים מה בא להם.

כדי לתקן את כל זה לא צריך תקציב עתק, זה עניין של מאות שקלים וזהו.
אה כן.. וצריך גם רשות מטרופולינית לתחבורה ציבורית, שעד שלא תקום, זה לא ישתנה.

אין מקום מתחת לסככות.
אין מקום מתחת לסככות.
ריבוי שלטים ועומס חזותי
ריבוי שלטים ועומס חזותי
ים של אספלט
ים של אספלט
אם כבר יש מדרכה, כך היא נראית. חניון.
אם כבר יש מדרכה, כך היא נראית. חניון.
זוהמה בכל פינה
זוהמה בכל פיננה
חלק מהתחנות נראות ככה, אלה גם בדרך כלל התחנות הנסתרות. לא רואים אותן.
חלק מהתחנות נראות ככה, אלה גם בדרך כלל התחנות הנסתרות. לא רואים אותן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *