הרבה מוסדות וגופים המנהלים מקומות היו רוצים לעבור ממצב של תחזוק ותפעול נקודתי, ומזדמן – מה שניתן לכנות “פרטאצ’” – למתודולוגיה מסודרת, שמבוססת על כללים ועקרונות ברורים. זה מעבר נחוץ ומשתלם לכל ארגון.
אך המעבר לאופן התנהלות כזה אינו פשוט.
הוא מצריך שינוי תרבותי עמוק בארגון.
השיטה שכולנו התרגלנו אליה: האילתור
אופן ההתנהלות השכיח בישראל מבוסס על “כיבוי שריפות”: אלתור, פתרונות מיידיים ולמידה תוך כדי תנועה. במקום תכנון ארוך־טווח ותחזוקה שיטתית, פעולות נשלפות מהמותן, מתוך צורך להגיב למצב שנוצר – לא מתוך מתודולוגיה סדורה.
זה נובע מסיבות היסטוריות: הקמת המדינה הוקמה בכח האילתור. אילתור זו יצירתיות. תעוזה. באמצעות האילתור הצלחנו לייצר חלון הזדמנויות למדינה, למצוא פתרונות יצירתיים ברגע האמת ולהתמודד עם אתגרים בלתי צפויים.
העולם המשיך להקשות על ישראל, ובתנאים כאלה האילתוריות עזרה לנו לשרוד. עם הזמן גילינו שהיא גם מקדמת את הישגינו, וכך היא הפכה להיות חלק אינהרנטי מהישראליות שלנו.
יחד עם זאת, כולנו יודעים שהאילתור הוא גם בעורכינו – הוא מחרב סדר, יוצר אינספור תסכולים וייאוש ביום-יום שלנו.
הקורבן הראשון של האילתוריות הישראלית – הממשק
ובחזרה לנושא הבלוג – חווית משתמש במרחב הישראלי. היום-יום שלנו.
חווית המשתמש מרוכזת במה שאנחנו מכנים “הממשק של המקום”. זה נקרא גם “השכבה החיה” של המקום. אלה הפנים – איתם מתקיימת האינטראקציה שלנו עם המקום.
הממשק מורכב בעיקר מתקשורת חזותית, שילוט, חיפויים, אלמנטים העומדים בחלל לשירות האדם ולעיתים אף נציגים אנושיים.
שיא הנזק של האילתוריות הישראלית הוא בהרס הממשק. הרס “השכבה החיה” של המקומות. בניגוד לאדריכלות, הממשק לא רק נבנה חד פעמית אלא מתוחזק ומופעל בשוטף. כאן, בשוטף, האילתוריות מתורגמת להתקנות מוזרות, קומבינות, ושיפצורים.
את שלבי התכנון והבנייה של המקום עשו אנשי מקצוע, אך השכבה החיה היא מגרש המשחקים של שחקנים אקראיים. המזכירה, אב הבית, המנכ”ל, הרופא, המתנדב או – מי שהיה פנוי באותו הרגע להתקין משהו.
אם נסתכל רגע בביקורתיות על האסתטיקה של המרחב הישראלי, נקבל תמונת מראה לא מחמיאה על התרבות שלנו:
זו לא בעיה של טעם רע או בורות. אנחנו לא מטומטמים.
אלא דרך ההתנהלות הישראלית פשוט חסרה מנגנון שמתרגם החלטה (טובה והגיונית ככל שתיהיה) לרצף תכנון וביצוע נכון.
הפיתרון
מתוקף תפקידיי, שנים הייתי חשוף לפער המטורף בין כוונות המתכננים לאיכות היד המבצעת בתרבות האחזקה הישראלית. למדתי אותו וגיבשתי פתרונות לגישור עליו.
הבשורה: יש דרך לאפשר לארגון המאלתר לתחזק ולתפעל הממשק שלו באופן מסודר ואסתטי. בלי שינוי עומק בארגון.
אנחנו יוצרים מנגנון צר וממוקד שלא דורש מהפכה תפעולית בארגון, אלא מטפל רק ב-איך נוגעים במרחב. זרוע ביצועית שמתרגמת החלטות על שינויים במרחב ליישום אסתטי ומדוייק.
כשמתקבלת הוראה למודיפיקציה, במקום להיתרגם לאילתור בשטח, היא מועברת אלינו ובהליך מהיר היא עוברת את הפריזמה של תכנון נכון כולל הצבה נכונה בשטח.
לפני
אחרי
זה לא מגיע במקום תכנון ארוך טווח
המנגנון לא מבטל את האילתור, אבל אפשר לומר שהוא ממסגר אותו, ומחליף את התוצר המרושל, את ההתקנות הפרועות – בתוצר מדוייק, חיבור נח בין חומרים וגרפיקה מקצועית.
שלא יהיה ספק – כל ארגון צריך לשאוף להתנהלות מסודרת, לאימוץ שיטות עבודה. למתודולוגיה.
יחד עם זאת, איזורי הביניים של האלתור וכיבוי השריפות נכפים עלינו לפעמים, ושם נכנס המנגנון הזה שמגבה את הארגון ויכול כמעט ולהעלים את אחד הסימפוטמים של האילתור – הפרטאצ’.
All Set הוא משרד לעיצוב וייעוץ שמביא אנשים להבין טוב יותר את החללים שהם נמצאים בהם.
כך הם מתמצאים מהר יותר, מרגישים וודאות נינוחות ובטיחות, חוסכים זמן ולעיתים גם מקבלים השראה.
מאמר זה עודכן ב27/12/2025
