מרחב ציבורי מדויק – חלק מהזהות של האוניברסיטה
מחקר אוניברסיטאי מתקשר עם דיוק, ורוב האוניברסיטאות בעולם שמות דגש חזק על מוניטין, רוח המוסד ונופך מסוים של יוקרה.
המרחב הציבורי באוניברסיטאות משדר את הערכים הללו: שבילים, כיכרות, גימורים ותקשורת חזותית, מתוכננים בקפידה, ויוצרים סביבה אחידה, מסודרת ומרשימה.
הדייקנות והאסתטיקה במרחבי קמפוסים מפורסמים בעולם מגיעות לרמה שהקמפוס עצמו הופך כמעט לאתר תיירות – עדות לחשיבות הרבה של נראות המרחב בקמפוס.
נוסף לתדמית המוסדות, מחקרים מראים כי איכות המרחב הפיזי בקמפוס משפיעה גם על הנפש, על שביעות רצון הסטודנטים ועל היעילות הלימודית שלהם. (ראו למשל מחקר 1 ו-מחקר 2).
פער בין מוניטין האוניברסיטאות בישראל לבין נראות המרחבים בהם
בישראל, אוניברסיטאות נדרשות להתמודד עם מרחב ציבורי בעייתי – גרפיקה מגושמת, שלטים לא אחידים, מרקם פיזי לא אחיד.
מדובר במצב שמרבית המוסדות נקלעו אליו כמעט בלי לשים לב, וכך נוצר פער בין המוניטין הבינלאומי של אוניברסיטאות ישראליות לבין הנראות החזותית, שמפריעה לנו ומפתיעה לרעה אורחים מחו”ל.
איך מתבטאת הבעיה?
הקפדה על קו עיצובי אחיד בין השלטים כמעט אינה קיימת, עיצוב לעיתים אינו גמיש לשינויים ותוספות, חוקים בסיסיים של Wayfinding אינם מיושמים כראוי, והיישום בשטח לא מקצועי ומלווה בהרבה אילתורים.
האינטראקציה בין השילוט לאלמנטים סמוכים כמו שבילים, גדרות ורכיבי תשתית אחרים אינה חלקה, וסכימת התנועה אינה תמיד ברורה: הליכה מקטע א’ לקטע ב’ דורשת הסתכלות והכוונה מתמדת.
לרוב מופיעים שלטים שנועדו “לתקן” את הבלגן, אך הם רק מוסיפים עומס ומבלבלים את המשתמשים עוד יותר.
מה גורם לבעיה?
הבעיה אינה נובעת מחוסר משאבים – השקעה בשילוט נרחב קטנה משמעותית לעומת תקציבי בניית המבנים או הפיתוח הסביבתי.
הגורם העיקרי הוא התרחבות אינקרמנטלית של מבנים בקמפוסים לאורך השנים, לצד האילתוריות הישראלית.
עוד על תכונת האילתוריות הישראלית — פירטתי בהרחבה במאמר הבא
למה זה חשוב?
מרחב מדויק ואסתטי משדר מקצועיות ורצינות – ערכים מהותיים במוסדות אקדמיים. קמפוס מבולגן יוצר תחושה שהמוסד אינו עומד בסטנדרט גבוה גם מחוץ לכיתה.
חוויית הביקור משפיעה על המוניטין – אורחים, אנשי אקדמיה מחו”ל ומועמדים פוטנציאליים תופסים את הקמפוס דרך הנראות שלו. פער בין המוניטין לבין המרחב הפיזי פוגע בתדמית ובחוויה.
זה הרבה מעבר לשילוט – הנה ביטויים נוספים של הבעיה
ושוב אזכיר את זה: שילוט הוא רק הסימפטום…
הספיחים של השילוט
שילוט הוא חלק ממערכת מרחבית גדולה: הסביבה הסמוכה שלו מהווה חלק מהמצג של השלט. אלמנטים מבולגנים או בוטים יכולים לגרום לכך שגם השלט המסודר והיפה ביותר יתפרש כבוטה בעצמו.
שמות מבלבלים
בקמפוסים רבים ניתנים שמות למוקדים, אגפים ומחלקות מתוך היגיון פנימי־ארגוני — לא מתוך מחשבה על המבקר. שמות שברורים לצוות, הופכים לבלתי ניתנים לתיווך למי שמגיע מבחוץ. שינוי שמות הוא לא עניין קוסמטי, אלא חלק אינהרנטי מתכנון חוויית משתמש. שיום נכון הוא כלי ניווט, לא החלטה אדמיניסטרטיבית.
אין באמת תכנון פתוח־קצה
כל תוצר תכנון — ובוודאי שילוט — חייב להיות מתוכנן כפתוח־קצה. המציאות בקמפוסים דינמית מאוד ויש הרבה שינויים. מעצבי שילוט רבים מדברים על “תכנון גמיש”, אבל בפועל מתכננים מערכות שלא יודעות להשתנות בלי להישבר.
תסבוכות מרחביות שהפכו לבלתי ניתנות לתיווך
בקמפוסי האוניברסיטאות בישראל קיימות תסבוכות מרחביות שהגיעו לשלב שבו כבר קשה להסביר לציבור איך המרחב בנוי. התוצאה היא בעיות ניווט קשות, תסכול, ותגובה אוטומטית של הוספת עוד ועוד שילוט. שכבות של שלטים על גבי שלטים, שמנסות להקל — ובפועל רק מעמיסות ומבלבלות יותר.
(הנושא הזה מפורק בהרחבה במאמר הבא)
מחלה של קונספטים עיצוביים מתחלפים
אזורים באוניברסיטאות מאורגנים סביב קונספטים עיצוביים, אך אלה משתנים לפי תקופה או בכל פעם שמוקם אגף חדש.
זה קשור, בין היתר, לכך שחלק גדול מהבנייה מבוסס על תרומות. תורמים מתחלפים > אדריכלים מתחלפים > קונספטים עיצוביים מתחלפים.
לדוגמא, עיצוב שונה לחלוטין לשילוט באותו הקמפוס:
מוקדים עמוסים במסרים מאולתרים
צריך להודיע משהו לקהל? מדביקים שלט.
כך נוצרות הודעות מודפסות במקום או בכתב יד, שמטפל בהן מי שזמין — לא מי שמתמחה בהעברת מסרים. אין תמצות, אין היררכיה, אין פיקטוגרמות או חשיבה על ההקשר הסביבתי. גם כשהמסר חשוב, הוא נראה לא מקצועי ומעמיס על המשתמש.
בכל המצבים ששואלים אותנו איך לסדר את המוקדים האלה - הפתרון שאני רואה שעובד לאורך זמן הוא להוציא את הטיפול במסרים האלה החוצה. מעיין "מיקור חוץ" לניהול מסרים. יש גורם אחד שמקבל את המסר, עובר עליו מקצועית — ומחזיר מיד שלט ברור, קריא ועקבי עם השפה של המקום. לפעמים זה קובץ להדפסה, לפעמים שלט שמגיע מוכן.
ככה זה גם מוריד את העול מהצוותים שלא אמורים להתעסק בלכתוב שלטים.
הכלי הזה נקרא שֶׁלֶט-רחוק והנה הסבר עליו
מערכות WAYFINDING אלקטרוניות שלא עובדות
מערכות התמצאות דיגיטליות כמעט ואינן מצליחות באוניברסיטאות בישראל. לרוב, השפה החזותית שלהן זרה לחלוטין לשפה של המרחב ושל השילוט הפיזי. במקום להקל על העיבוד הקוגניטיבי — הן מוסיפות עוד שכבה של עומס חזותי. לא מפתיע שהשימוש בהן נמוך והאמון בהן כמעט לא קיים.
הפתרון אינו לפנות לשירות הרגיל והמוכר של תכנון שילוט.
רבים רואים את הבעיה כעניין של שילוט ושיווק, אך למעשה מדובר בהיבטים רחבים הרבה יותר.
- ראשית, נדרש עיסוק עמוק בחוויית משתמש ובממשק שבין האדם למרחב. כשמסתכלים על זה מהזווית הזו, מבינים שהשילוט הוא רק סימפטום של בעיה גדולה יותר — לא הבעיה עצמה.
- שנית, צריך להתמקד בליצור סדר. לא עיצוב.
עיצוב הוא גם כאן רק סימפטום. עיצוב – כן. אבל אחר-כך. קודם לסדר. לעשות סדר זה לא מקצוע סקסי, לא מקצוע מבוקש ולא מוצע, אבל זו בדיוק הפעולה שהמציאות הישראלית זקוקה לה יותר מכול. - ולבסוף, חייבים לבנות מתודולוגיה — כזו שמותאמת דווקא לאילתוריות הישראלית, שהיא לכאורה האנטיתזה למתודולוגיה. רבים מניחים שברגע שנוצר סדר וניקיון עיצובי במקום מסוים, הוא פשוט יישמר. במציאות הישראלית זה מחזיק זמן קצר מאוד. לכן הדגש צריך לעבור מעיצוב “נכון” ליצירת מנגנון שמבטיח שהקריאות והסדר יישמרו לאורך זמן.
המשמעות היא בניית מערכת התמצאות שיודעת להגיב מיד לדינמיות של המקום.
ניכר כי האוניברסיטאות מנסות לאחרונה להתמודד עם הבעיה
הדרך הנפוצה כיום היא פנייה לעיצוב מחדש של השילוט — כלומר, המיקוד הוא בשלט כאובייקט: שלט ישן מוחלף בחדש.
אולם גם לאחר החלפת השילוט, הבעיה נוטה להופיע מחדש תוך זמן קצר.
עד כדי כך קצר, שישנם אף מקרים שבהם עוד לפני השלמת פריסת מערכת השילוט החדשה, חלקים ממנה כבר מתכערים באילתורים ובשינויים.
מוצע כאן לנסות גישה חדשה:
אנחנו קוראים לזה: תכנון ממשק.
במקום להסתכל על זה כ”שילוט” כדאי להסתכל על זה כ”ממשק”.
כלומר — כלל המרכיבים שבאים במגע עם המשתמש ומתווכים בינו לבין קמפוס האוניברסיטה.
הֶקְשֵר:
השילוט הוא אחד המרכיבים הללו, אך לא היחיד. תכנון ממשק רואה את המערכת כולה, וכאשר ניתן — מטפל גם במרכיבים סמוכים ולא רק בשלטים עצמם.
מנגנון תומך להמשך:
תכנון ממשק מייצר מנגנון שמבטיח שהסדר, הבהירות והנראות יישמרו לאורך זמן, גם כשיש שינויים במקום.
ארגון מסרים: (קישור לעמוד ייעודי בנושא)
קמפוסי האוניברסיטאות בארץ מוצפים במסרים. תכנון ממשק מגדיר מנגנון של בקרת מסרים מתמשכת. (זיקוק, תמצות וקביעת היררכייה) מסרים הם לא רק בשלטים!
לא ניתן להמחיש כאן גרפית את השיטה כולה, אבל את הסימפטום – הביטוי החזותי של החלת סדר וקו עיצובי אחיד אציג בכל זאת בביטוי סכימטי:
לפני
אחרי
לפני
אחרי
לפני
אחרי
לפני
אחרי
מוקד השיטה הוא:
1.לראות את זה דרך חווית משתמש: לא רק דרך התכניות, אלא בעיקר מהשטח עצמו: מהחוויה בפועל, מהתנועה, ומהאינטראקציה של המשתמש עם המקום.
2.עבודה עם הקיים, כבסיס לתכנון וארגון מרחבים — קיימים וחדשים כאחד: היטמעות והתייחסות לאלמנטים שנמצאים כבר בשטח.
אימוץ השיטה משמעו שינוי גישה בתוך הארגון באופן שבו מתייחסים לשילוט ולתקשורת במרחב: לא כפעולה נקודתית או כתגובה לבעיה, אלא כחלק מממשק מתוכנן ומנוהל.
(ובכל זאת — במצבים שבהם שינוי ארגוני רחב אינו אפשרי, ניתן ליישם את השיטה באמצעות מנגנון ממוקד המטפל באופן שבו החלטות מרחביות מתורגמות לביצוע — ומחליף פעולות אילתור בתכנון ויישום נקודתי נכון. קישור למאמר בנושא: קישור יעלה בקרוב)
תכנון ממשק אינו מקצוע אחד, אלא נקודת חיבור בין תחומים:
אדריכלות, עיצוב גרפי, Wayfinding, הנדסת אנוש, פסיכולוגיה, תכנון מסע משתמש ונהלים תפעוליים.
כל אחד רואה חלק אחר של הבעיה — ורק החיבור ביניהם מונע חיכוכים, עומס ובלבול.
אפשר לחשוב על תכנון ממשק כמו על רצועת התזמון במנוע: רכיב קטן יחסית, אבל כזה שמסנכרן בין מערכות גדולות — ומונע מהן להרוס זו את זו.
All Set הוא משרד לעיצוב וייעוץ שמביא אנשים להבין טוב יותר את החללים שהם נמצאים בהם.
כך הם מתמצאים מהר יותר, מרגישים וודאות נינוחות ובטיחות, חוסכים זמן ולעיתים גם מקבלים השראה.
במשרד עוסקים הרבה בחקירת הבלגן הישראלי, ומפתחים כלים שמאפשרים לעבוד עם אופן ההתנהלות הישראלי — ולתרגם אותו למרחב מסודר, ברור ומתפקד, למרות הכול.
